<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יהודה בן נקוסיא</h1>
<h2>דף קיח:</h2>
גרסינן בהעור והרוטב גופא שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים והכניס ראשיהן השני לבית והבית מאהיל עליהן הבית טמא יהודה בן נקוסיא אומר משום רבי יעקב היאך שני עצמות מצטרפין לכזית. פירוש דוקא כי פליגי רבנן ויהודה בן נקוסא משום דהכניס ראשיהן שהן ידות לבשר זה. דיהודה בן נקוסא סבר אין יד לפחות מכזית לצרף, ורבנן סברי יש יד. כדפליגי התם רב ורבי יוחנן אליבייהו. אבל אם הכניס [שני] חצאי זיתים לבית דברי הכל טמא. דאע"ג דכל פחות מכזית מן הנבלה ומן המת אין בו טומאה כלל מצטרף לטמא. דהכי גרסינן באהלות פ"ב [מ"ה] אלו אם חסרו טהורין כזית מן המת כזית נצל מלא תרוד רקב רביעית דם וכו'. ותנן התם בתחילת פ"ג [מ"א] כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסו לתוך הבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין. ומפרש בהעור והרוטב [קכ"ד ע"ב] רבי יוחנן דהיינו טעמיה דרבי דוסא דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, כי היכי דגבי עור תנן כי יש עליו שני חצאי זית נבילה אפילו מלפניו אין נוגע וחוזר ונוגע. ורבנן ורבי יהודה בן נקוסא לית להו הא דרבי דוסא. דלא פליג אלא בהכניס ידות. דלא אלים יד [לרבי] יהודה בן נקוסא כבשר עצמו. ואיצטריך לאשמועינן דכל הני דנחלקו אע"ג דטהרו מלטמא [היינו] דוקא ממגע ומשא, אבל באהל האהל מצרפן. מידי דהוי אמלא תרוד רקב לרבי שמעון דאמר אינו מטמא במגע ואפילו הכי מטמא באהל. וכמו רביעית דם שמקומו קטפריס (והגיס) [ונגע] בה טהור ואם האהיל טמא. כדתנן באהלות פ"ג [מ"ג] ואיתא במסכת מעילה פרק קדשי המזבח [י"ז ע"א]. ודוקא אותן חצאי בשר שעל שתי העצמות שנשתייר מעצם אבל אם תחב חצי זית בקיסם או חיברו לשני עצמות אין זה חיבור אפילו הכניסן לבית טהור. דהכי תנן התם באהלות פ"ג [מ"ג] כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשיער והציפורן, ובשעת חיבור הכל טמא. כיצד המת בחוץ ושערו בפנים הבית טמא. עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו בפנים והבית מאהיל עליו טמא. שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים, הכניס מקצתן בפנים והבית מאהיל עליהן [טמא] היו תחובין בידי אדם טהור שאין חיבורי אדם חיבור. ובתוספתא דאהלות פרק רבי יוסי אומר [פ"ד ה"ד] העצם שיש עליו כשני חצאי זיתים, אחד תחוב בידי אדם ואחד תחוב בידי שמים, הכניס את התחוב בידי אדם לבית הבית טהור, אם התחוב בידי שמים [הכניס] לבית הבית טמא שהרי חבירו מצטרף עמו. שני עצמות ועליהם שני חצאי זיתים, הכניס ראשין לפנים יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב אפילו שניהם תחובים בידי שמים הבית טהור שאין שני עצמות מצטרפין לשני חצאי זיתים. ולפי התוספתא קם ליה יהודה בן נקוסא בשיטת רבי דוסא אפילו כשמכניס את החצאי זיתים מטהר. וסוגיא דגמרא דידן לא פליגא (בולא) [אלא] בהכנסת ראשיהן השני. ומשום דאין יד לפחות מכזית מטהר. (דאין) [דאי] הן עצמן מטהרין ידות מיבעיא. ותו דרב קאי כוותיה. ולפי התוספתא אין לפרש כגון דהכניס ראשין דאין עליהן בשר, דמשום ידות מטהר. דהא "אפילו" קתני. וכיון דאין חיבורי אדם חיבור אפילו באותן שני חצאין, כל שכן דאינן ידות לחיבור אדם. ובחלוקת זית ונצל הכל מודים דבלא אהל טהור. אבל עצם כשעורה שנחלק לשנים פליגי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי. ומוקי לה במסכת נזיר פרק (שלשה מינין) [כהן גדול] [נ"ב ע"ב] דדוקא יחיד פליג עליה, אבל על אבר מן המת ואבר מן החי ועל חצי קב עצמות ועל רביעית דם הבא משני מתים והשדרה והגולגולת כולן שנחלקו והן משני מיתים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. וחזרה פליגי רבי ור"ש אם חזר ר"ע מכולן או לא, אבל ברביעית דם עומד במחלוקתו כדאיתא במסכת נזיר פרק (שלשה מינין) [כהן גדול] [נ"ב ע"א]. ויהודה בן נקוסא פירש[תי] שתלמידו [של] רבי עקיבא היה שהרי כאן אמר משמו. וכן בשור שנגח (את הפרה) [ד' וה'] הלכה מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו [ב"ק ל"ט ע"ב]. ועוד מצינו דבר שנחלק לשנים ופרחה טומאתו ממנו אם חזר ובללן, אע"פ שטומאה חמורה בזה, ובזה טומאה קלה, מצטרף להקל. כדתנן במסכת טהרות פרק ראשון [פ"א מ"ה] האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם. כיצד כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה שלישי. ותו מייתי ההיא דשלהי בפ"ב דזבחים [ל"א ע"א] אפלוגתא דרבה ורב המנונא דאיתמר חצי זית חוץ לזמנו (וחוץ) [וחצי] זית חוץ למקומו [וחצי זית חוץ לזמנו] אמר רבה ויקץ כישן הפיגול. פי' וחייב כרת שהרי חישב על זית שלם חוץ לזמנו, וחלוקה דחוץ למקומו דעירב בינם כמאן דליתא. דאי מהניא לא הויא חיוב כרת, דחוץ למקומו פסול ואין בו כזית, ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוה ואין בו כרת. אמר רבה מנא אמינא לה, דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חלקן זה שני וזה שני. ודייק רבה הא חזר ועירבן ראשון הוי. ממאי מדקתני סיפא נפל זה בעצמו וזה בעצמו על ככר של תרומה פסלוהו, נפלו שניהן כאחת עשאוהו שניה. ומשני רב המנונא ודחי להאי דרבה משום דמעיקרא הוה בהאי אוכל הראשון ושני שיעור הילכך הולכין לחומרא כשחזר ועירב. אמר (רבא) [רבה] מנא אמינא לה דתנן האוכל שנטמא באב הטומאה וכו' [כמו] ההיא דלעיל. מאי לאו דהדר מלייה, אפילו הכי כיון שנחלק אין הולכין אלא אחר הקל. ודחי ליה דילמא דלא הדר מלייה. ופירש רש"י זה לעצמו וזה לעצמו, כשנסתלק הראשון נפל חבירו עליה פסלה. אבל לא טמאוה להיות שניה שכשנפל האחד לא היה בו כביצה ראשון, וכשנפל חבירו כבר נסתלק זה. נפלו שניהן כאחד. והוא הדין לזה אחר זה אם נפל השני בעוד הראשון עליה, שניהן כאחד קרי ליה. עשאוה שניה. אלמא חזר ומצטרפי' ראשון שבזה ושבזה. אע"ג דנחלקו וזה נוגע וחוזר ונוגע אפילו הכי מצטרפין לחומרא. כבר פדא דאמר [חולין קכ"ד ע"א] אההיא עור שהיה עליו שני חצאי זיתים דאין נוגע וחוזר ונוגע מאחריו אבל מלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע. ורבי יוחנן פליג ואמר רבי ישמעאל ורבי דוסא אמרו דבר אחד. ורבי דוסא קאמר דאפילו כשהכניס שני חצאי זיתים לאהל קרי ליה מאהיל, ואין מאהיל וחוזר ומאהיל. משום דכיון דנחלק חסר שיעורא וכמאן דליתא. הוא הדין לרבי ישמעאל. והכא אמרינן יש נוגע וחוזר ונוגע דלא כרבי ישמעאל. ונ"ל דכרבי עקיבא היא. דהתם גבי חצאי זיתים מטהר רבי עקיבא. כדקתני טעמא מפני שהעור מבטלו אבל בעלמא לא. וצריך לעיין בההיא דאמר עולא [שם] שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום טהור משום דכתיב והנושא. והוא דנישא הכזית עמו כשנושא קצת וכדמוקי'. וחיבורי מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכל הני חיבורין דמייתינן [בפרק] במה טומנין [שבת מ"ח ע"ב] לא שייכי להכא.
